"מי השחקן הטוב בעולם?"

שאלה שנשאלת כל כך הרבה פעמים, והתשובה לה משתנה מפעם לפעם, אז רגע לפני הפלייאוף החלטתי לעשות רשימה של עשרת השחקנים הטובים בעולם נכון לעכשיו.

אזכור של כבוד – כריס פול משחק נהדר, אבל בגיל הזה קשה להציג רמה גבוהה באופן קבוע, וגם דימאר דרוזן שנותן עונה אדירה אבל פשוט לא עקבי.

מקום 10 – ג'ה מוראנט

המאזן האדיר של ממפיס כשמוראנט לא על הפרקט (20:2) מאפשר לומר שהקבוצה מסתדרת בלעדיו, אבל לדעתי זה מעיד רק על העומק האדיר של ממפיס, ולא על חולשתו של מוראנט שפשוט מרים אותם כל עונה עוד טיפה ועוד טיפה.

בעונת הרוקי הוביל את ממפיס למקום ה-9, בעונה השניה למקום ה-8, והעונה יסיימו במקום ה-2 במערב. מוראנט משפר את הנתונים האישיים שלו מעונה לעונה, וכמו הרבה כוכבים לפניו, גם הוא פשוט מתפוצץ בעונה השלישית, כשהוא קולע 27 נק' ומוסר 7 אס' למשחק.

 אולי הנתון המרשים ביותר של ג'ה הוא הובלת הליגה בנקודות בצבע, עם 17 במספר, ושהוא עושה זאת בתור גארד (!) ועוד בליגה שבה משחקים יאניס ואמביד (!!).

אחת הסיבות שאני ממקם את מוראנט לפני דרוזן, למשל, היא היכולת שהציג מוראנט בפלייאוף, כשכבר בעונתו השנייה קלע 30 (!) נק' למשחק בסדרת הפלייאוף הראשונה שלו. דרוזן אמנם שחקן קלאץ' עם ניסיון, אבל תמיד בבמה הגדולה הוא מפשל, ולכן ג'ה נמצא לפניו.

מקום 9 – ג'ייסון טייטום

מבחינת כישרון נטו, טייטום הוא בטופ 10 בליגה כבר לא מעט שנים, אבל חוסר העקביות שהוא הציג מנעה ממנו, לטעמי, להיכנס לרשימה עד כה –  טייטום קלע 40 ואפילו 50 נק' במשחק נתון, ובמשחק לאחריו 17 נק' בלבד ובאחוזים נוראיים.

מאז שבוסטון התאפסה על עצמה, אי שם אחרי פגרת האולסטאר, טייטום שומר על יציבות, ואם ישמור עליה גם בפלייאוף, יוכל להוביל את הסלטיקס הלוהטים רחוק מאד כבר העונה.

מקום 8 – דווין בוקר

בדומה לטייטום, גם בוקר נראה היה טיפה מעורער ולא יציב בחודש הראשון של העונה, אך כשהתייצב הפכו הוא, ופיניקס כקבוצה, לבלתי עצירים. לטעמי, אפשר לסמוך על היציבות של בוקר בפלייאוף יותר מאשר על זו של טייטום.

העונה בוקר נראה חד מתמיד, ולטעמי מה שמונע ממנו, בשלב זה, לעלות גבוה יותר ברשימה, הינן המסירה ויכולת ניהול המשחק שלו. שחקן שמחזיק כל כך הרבה את הכדור צריך להשתפר בכך. ועם זאת, בוקר רק בן 25 אז אפשר לצפות ממנו להמשיך לגדול ולהתפתח.

מקום 7 – סטף קרי

עד ששבר את שיא השלשות של ריי אלן, נראה היה שסטף המשיך בדיוק מאיפה שהפסיק בעונה שעברה, אך לאחר מכן החל לקלוע באחוזים מזעזעים, והפער מפיניקס הלך וגדל.

לאחרונה, לפחות עד שנפצע, הצליח סטף להתייצב מעט, אבל עדיין –  25 נק' למשחק ב-43% מהשדה ו-38% משלוש הם נתונים נמוכים יחסית לקריירה שלו. ועדיין, סטף זה סטף ואם יחזור מהפציעה כשיר וטרי הוא יכול להוביל את גולדן סטייט לאליפות.

מקום 6 – לוקה דונצ'יץ'

לוקה, בדומה לשחקנים נוספים ברשימה הזו, פתח את העונה בצורה מגומגמת ומגמגמת, (כן, 24 נקודות למשחק נחשב מגמגם אצל לוקה), אבל כמוהם גם הוא שינה את דרכיו, ואת מסלול קבוצתו, במהלך העונה, ומאז הטרייד ששלח את פורזינגיס לוושינגטון לוקה נראה כמו שציפינו ממנו – למעלה מ-32 נק' למשחק, וקרוב לטריפל דאבל – ולוקח את דאלאס למקום ה-3 במערב.

יתכן בהחלט שאם היה משחק ככה לאורך כל השנה גם היה זוכה ב-MVP, אבל לא בוכים על חלב שנשפך ואפשר לקוות שהשנה סוף סוף ינצח בסדרת פלייאוף.

מקום 5 – לברון ג'יימס

עד העונה, שיאן הנק' למשחק בעונה ה-19 בליגה היה קארים, שקלע 14.6 נק' למשחק ב-1988. ובכן חברים, לברון, נכון לעכשיו, קולע למעלה מפי 2(!) מקראים, כשהממוצע שלו נושק ל-30 נק' למשחק. וזאת, לא לשכוח – בעונה ה-19(!!!!!!!!) בליגה.

אין מילים לתאר את ה-Longevity של לברון, שבעונה מספר 19 מוביל את הליגה בנקודות (בצוותא עם יאניס ואמביד), אמנם הלייקרס לא הצליחו להעפיל לפלייאין, אבל לטעמי האשמה היחידה של לברון בכישלון הזה היא בכך שרצה את ווסטברוק, ולא את באדי הילד למשל.

מקום 4 – ג'ואל אמביד

התלבטתי רבות בינו לבין מי שדורג לפניו. מה שהכריע בין אמביד לבין הטופ-3 אינו בהכרח ההבדל המקצועי אלא בעיקר המנהיגות.

אמביד הוא אולי שחקן ההתקפה הטוב בליגה, עם משחק פוסט ברמה שלא ראינו מאז שאקיל, יד רכה שלא תואמת את הגוף המפלצתי שלו, יכולת אדירה להגיע לקו העונשין, ויכולת הגנתית ברמה מאוד גבוהה, אבל לטעמי הוא לא מנהיג, כפי שראינו בסוף הפלייאוף הקודם, כשאמביד, ושאר פילי, זרקו את סימונס מתחת לאוטובוס. נכון, ההפסד היה לא מעט בגלל סימונס, אבל לא עושים דברים כאלה בקבוצה.

כוכבית נוספת שמלווה את אמביד הינה היכולת הגופנית שלו – האם הוא יהיה מסוגל לשחק 40 דקות למשחק בפלייאוף ולהציג רמה גבוהה לאורך כל המשחק? נדע בקרוב.

מקום 3 – ניקולה יוקיץ'

יוקיץ' הוא שחקן שקשה לתאר במילים. איש שאם הייתם רואים ברחוב הייתם בטח חושבים שהוא שחקן כדורסל בינוני ומטה, ולא שחקן עם 26 נק', 13 ריב', ו-8 אס' למשחק. כשאני מסתכל עליו משחק, אני לא לגמרי מבין איך הוא מפרק הגנות שהרי הוא לא אתלט גדול. אבל יוקיץ' גורם למשחק להיראות כל כך קל. למרות השיפור של אמביד בניהול המשחק הוא לא קרוב ליוקיץ'. העונה ניקולה עם ה-PER הגבוה בהיסטוריה, והמועמד המוביל, לטעמי, ל-MVP. לדעתי הוא שחקן ההתקפה הטוב בליגה, ויכול מאוד להיות שאם פורטר ומארי היו בריאים, יוקיץ' היה לוקח אותם לאליפות היסטורית.

מקום 2 – קווין דוראנט

גם קווין דוראנט הוא שחקן שקשה לתאר במילים…הסקורר הכי טוב בליגה (29 נק' למשחק), ובעונות האחרונות גם פיתח יכולת ניהול משחק ומסירה – בגיל 22 דוראנט מוסר 4 אס' למשחק יותר מבעונה ה-3 שלו. דוראנט הוא מהשחקנים הבודדים שמשתפרים בפלייאוף – מ-27 נק' למשחק בעונה הסדירה ל-30 בפלייאוף לאורך הקריירה. מה שבטוח – אף אחד לא ירצה לפגוש אותו, ואת ברוקלין, בסיבוב הראשון העונה.

מקום 1 – יאניס אנטטוקומפו

אם קווין דוראנט הוא השחקן עם הכי הרבה סקילז בליגה – יכולת כדרור ומהירות שלא תואמות את הגודל שלו, זריקה מהפנטת, וראיית משחק ברמה גבוהה, אז איך יכול להיות שחקן יותר טוב ממנו?

יאניס מכדרר, קולע, וכנראה גם מוסר פחות טוב מדוראנט, אבל, לדעתי, מה שמקנה לו את המקום ה-1 ברשימה הזו הם:

ראשית כל היכולת והרצון להשתפר – ב-2020 ליאניס כבר היו באמתחתו שני תארי MVP וגם DPOY. אני הייתי מצפה לירידה מסוימת, או לרמה דומה, אבל יאניס המשיך להשתפר. בין השאר שיפר את קבלת ההחלטות (מתי צריך ללכת ראש בקיר? מתי למסור ?), את הזריקה בכלל ומהעונשין בפרט, ובתצוגות שיא ברמות הגבוהות ביותר של הפלייאוף זכה באליפות ראשונה בקריירה.

שנית – אין שחקן שיותר טוב מיאניס בהגנה. יאניס אחד ממגני הצבע הטובים בליגה, אבל יותר מזה הוא מגן שמשפיע על כל ההגנה (help defender).

שלישית – אין כיום שחקן כל כך בלתי עציר בצבע, ועם זריקת חצי המרחק שהוא מפתח (41%), יאניס כמעט בלתי עציר בהתקפה.